האם יש אמת בספרי הבשורה?

האם ספרי הבשורה שבברית החדשה מציגים תיעוד אמתי של תולדות ישוע, או שאולי השתנה הסיפור במשך השנים? האם עלינו לקבל את המתואר בברית החדשה מכוח האמונה בלבד, או שמא יש ראיות מהימנות לאמתותן?

פיטר ג'נינגס, המנחה המנוח של איי-בי-סי ניוז, הגיע לישראל כדי לצלם תחקיר מיוחד על ישוע. בתוכניתו, The Search for Jesus, חקר את השאלה האם אכן תיאורו של ישוע בברית החדשה מדויק מבחינה היסטורית.

ג'נינגס הציג דעות שונות על ספרי הבשורה: של המרצה ג'ון דומיניק קרוסן מאוניברסיטת דה-פול, של שלושה מעמיתיו של קרוסן בסמינר ישוע, וכן של שני חוקרי ביבליה נוספים (סמינר ישוע הוא קבוצה של מלומדים שדנים במילותיו ובמעשיו המתועדים של ישוע, ולאחר מכן משתמשים בחרוזים אדומים, ורודים, אפורים או שחורים כדי להצביע ולהחליט עד כמה מהימנות לדעתם הטענות בספרי הבשורה).[1]

כמה מהדברים שאמרו החוקרים עוררו תדהמה של ממש. כך, במפתיע, בטלוויזיה הארצית, הטיל ד"ר קרוסן ספק ב-80 אחוזים ויותר מאמירותיו של ישוע, ואם לא די בכך אף התכחש לטענות האלוהות של ישוע, לניסים שחולל ולתחייתו. ניכר במנחה התוכנית, ג'נינגס, שמסקרן אותו מאוד הדימוי של ישוע שהציג קרוסן.

החיפוש אחר האמת שמאחורי כתבי הקודש הוא תמיד בגדר חדשות מרעישות, וזו הסיבה שטיים מגזין וניוזוויק מפרסמים מדי שנה כתבת שער המתחקה אחר סיפורם של מריה או של ישוע, של משה או של אברהם. מי יודע? אולי השנה יתפרסם תחקיר שכותרתו "בוב, השליח השלושה-עשר: סיפורו המסתורי של השליח האבוד."

ככלות הכול, זהו בידור, ולכן לעולם לא תסתיים החקירה וגם לא תניב תשובות של ממש, כי בכך יבוא הקץ על כל אפשרות של תחקיר עתידי. במקום זה, כל אלו שמתהדרים בדעות הפוכות ורדיקליות חוברים להם יחדיו כמו בפרק של "הישרדות," ומסלפים את הסיפור עד זרא במקום להבהיר את האמת.

אך הדיווח של ג'נינגס כן התמקד בסוגיה שכדאי להקדיש לה מחשבה מעמיקה. קרוסן רמז שהתיאור המקורי של חיי ישוע שופץ שוב ושוב כשהועבר מפה לפה, ולא הועלה על הכתב אלא אחרי מותם של השליחים. משום כך, טען האיש שהבשורות ברובן אינן מהימנות, ואינן מספקות לנו תמונה מדויקת של ישוע האמתי. אבל איך נוכל לדעת האם זה באמת נכון?

אבד בתרגום?

אם כן, מה חושפות הראיות? נפתח בשתי שאלות פשוטות: מתי נכתבו המסמכים המקוריים של הברית החדשה? ומי כתב אותם?

חשיבותן של שאלות אלה אמורה להיות מובנת מאליה. אם תיאורי חייו של ישוע נכתבו לאחר מותם של עדי הראייה, איש לא יוכל לאמת את מידת הדיוק שלהם. ומנגד, אם ספרי הברית החדשה נכתבו עוד בימי חייהם של השליחים, ניתן לקבוע שהם אותנטיים. הרי פטרוס יכול היה לקום ולומר על כל זיוף שנכתב בשמו: "היי, אני לא כתבתי את זה." וגם מתי, מרקוס, לוקס או יוחנן יכולים היו להגיב לשאלות או לקריאות תגר על האופן שבו תיארו את ישוע.

מחברי הברית החדשה טענו שכתביהם מספקים תיאור מדויק ממקור ראשון של חיי ישוע. השליח פטרוס אף הצהיר באחת מהאגרות שלו: "לֹא אַחֲרֵי אַגָּדוֹת מְחֻכָּמוֹת הָלַכְנוּ כַּאֲשֶׁר הוֹדַעְנוּ לָכֶם אֶת גְּבוּרַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְאֶת בּוֹאוֹ, אֶלָּא בְּמוֹ עֵינֵינוּ רָאִינוּ אֶת גְּדֻלָּתוֹ" (אגרת פטרוס השנייה א' 16).

חלק ניכר מכתבי הברית החדשה תופסות 13 האגרות שכתב פאולוס (שאול התרסי) לכנסיות ולמתנצרים טריים. כתביו של פאולוס מתוארכים פחות או יותר לשנים 45-65 לספירה (12 עד 33 שנים לאחר מותו של ישוע), ומכילים כמה מעדויות הראייה הקדומות ביותר לחייו של ישוע ולתורתו. ויל דוראנט כתב על חשיבותן ההיסטורית של אגרות פאולוס: "הראיות הנוצריות מחייו של ישוע נפתחות בכתבים המיוחסים לפאולוס הקדוש… איש מעולם לא פקפק בקיומו של פאולוס, וגם לא בפגישותיו החוזרות ונשנות עם פטרוס, עם יעקב ועם יוחנן; פאולוס אף הודה שקינא בהם, על ששלושתם הכירו את ישוע עוד בחייו."[2]

אבל האם זו האמת?

בספרים, במגזינים ובסדרות התעודה בטלוויזיה, מעלים אנשי סמינר ישוע את הטענה שספרי הבשורה נכתבו בשלב מאוחר יותר, בסביבות 130-150 לספירה, בידי מחברים אלמונים. אם התאריכים המאוחרים הללו נכונים, נוצר פער של כמאה שנה מאז מותו של ישוע (שלדברי המלומדים נצלב בשנים 30-33 לספירה). ואם כל עדי הראייה כבר מתו, סימן שאת ספרי הבשורה כתבו מחברים אלמונים וכוזבים.

אם כן, אילו ראיות יש בידינו לעניין מועד כתיבתם של ספרי הבשורה המתעדים את ישוע? בקרב מרבית המלומדים קיים קונצנזוס שאת ספרי הבשורה כתבו השליחים במאה הראשונה לספירה. הם מונים מספר סיבות שנסקור בהמשך המאמר. אבל לעת עתה, כדאי לציין שיש שלושה סוגים עיקריים של ראיות שמשמשות בסיס מוצק למסקנותיהם:

• מסמכים קדומים של כופרים כמו מרקיון ואסכולת ולנטינוס, המצטטים פסוקים ומעלים תמות מתוך ספרי הברית החדשה (ראו "הגיחוך של מונה ליזה")
• שלל כתבים ממקורות נוצריים קדומים, כולל קלמנס מרומא, איגנטיוס ופוליקרפוס
• פיסות של עותקים מספרי הבשורה שנתגלו בחפירות ומתוארכים בפחמן לשנת 117 לספירה

הארכיאולוג ויליאם אולברייט סיכם בעקבות מחקרו שכל ספרי הברית החדשה נכתבו בתקופת חייהם של רוב השליחים. לדבריו: "נוכל לומר כבר עתה במוצהר שאין עוד שום בסיס מוצק לתארך כל אחד מהספרים לשנים מאוחרות מ-80 לספירה, שני דורות שלמים לפני התאריך הזה של 130-150 לספירה שמנסים להציע היום המבקרים הרדיקליים ביותר של הברית החדשה."[4] ובמקום אחר קובע אולברייט שהברית החדשה כולה נכתבה "בסבירות גבוהה מאוד בשנים 75-50 לספירה."[5]

אפילו הספקן הגדול והידוע לשמצה ג'ון א.ת. רובינסון תארך את ספרי הבשורה לתקופה מוקדמת יותר ממרבית החוקרים השמרנים. בספרו Redating the New Testament, טוען רובינסון שרוב ספרי הברית חדשה נכתבו בשנים 65-40 לספירה – מוקדם הרבה יותר מהנהוג לחשוב, עד כדי שבע שנים בלבד לאחר מותו של ישוע.[6] אם זה נכון, כל טעות היסטורית הייתה נחשפת מיד הן מצד עדי הראייה והן מצד אויביו של ישוע.

אם כן, בואו נעקוב אחר שובל הרמזים שיוביל אותנו מהמסמכים המקוריים אל עותקי הברית החדשה שיש בידינו היום.

מי צריך את פדרל אקספרס?

כתביהם המקוריים של השליחים זכו להערצה. בכנסיות למדו אותם, הפיצו אותם למאמינים, הגנו עליהם בהדרת כבוד ואחסנו אותם כמו היו אוצר קבור.

אך למרבה הצער, החרמות מצד הרומאים, וגם 2000 השנים שעברו מאז והחוק השני של התרמודינמיקה גבו מחיר כבד. אז מה נשאר לנו היום מאותם כתבים מקוריים? שום דבר. כתבי-היד המקוריים אבדו מזמן (אם כי אין ספק שחוקרי הביבלייה צופים מדי שבוע בתוכנית ענתיקות בדרכים, בתקווה לגלות עותק נדיר).

אבל הברית החדשה איננה היחידה שנפלה קורבן לגורל שכזה; אין שום מסמך מקביל מהעת העתיקה שנותר בידינו היום. ההיסטוריונים אינם מודאגים מן המחסור הזה בכתבי-יד מקוריים, שכן יש בידיהם עותקים מהימנים שאפשר לחקור. אבל האם קיימים עותקים עתיקים של הברית החדשה; ואם כן, האם הם נאמנים למקור?

ככל שהתרבה מספרן של הכנסיות, הועתקו מאות עותקים חדשים בהשגחתם הקפדנית של אבות הכנסייה. כל מכתב הועתק בדקדקנות רבה, והונצח בדיו על פיסת קלף או על פפירוס. וכך, יכולים היום המלומדים להשוות בין שלל עותקים שניצלו משיני הזמן (גם עותקים של עותקים, ועותקים של עותקים של עותקים – הבנתם את הרעיון), כדי לקבוע אותנטיות ולהגיע בקירוב רב לנוסח המדויק של המסמכים המקוריים.

למעשה, מלומדים שחוקרים ספרות עתיקה פיתחו מדע שלם של ביקורת טקסטואלית, כדי לבחון מסמכים עתיקים כמו האודיסיאה, להשוות ביניהם למסמכים אחרים מהעת העתיקה ולקבוע את מידת הדיוק שלהם. ההיסטוריון הצבאי צ'רלס סאנדרס שכלל לאחרונה את הביקורת הטקסטואלית: הוא הגה מבחן בן שלושה שלבים, שבנוסף לנאמנותו של העותק למקור בוחן גם את מידת אמינותם של מחברי המסמך. להלן שלבי המבחן:

• מבחן הביבליוגרפיה
• מבחן הראיות הפנימיות
• מבחן הראיות החיצוניות[7]

בואו נבדוק מה קורה כשמיישמים את שלושת השלבים ובוחנים את כתבי-היד המוקדמים ביותר של הברית החדשה.

מבחן הביבליוגרפיה

בשלב הראשון משווים בין המסמך לשאר ראיות היסטוריות עתיקות מאותה תקופה. השאלות הנשאלות הן:

• כמה עותקים קיימים מהמסמך המקורי?
• עד כמה גדול פער הזמן בין הכתבים המקוריים לעותקים הקדומים ביותר?
• עד כמה גדולה החפיפה בין המסמך לשאר הראיות ההיסטוריות מאותה תקופה?

דמיינו לעצמכם שהיו רק שניים או שלושה עותקים מכתבי-היד המקוריים של הברית החדשה. זו הייתה דגימה כה קטנה שלא היה בכוחנו לאמת את מידת הדיוק שלה. אבל יש בידינו מאות אם לא אלפי עותקים, ובקלות ניתן לעקור את הטעויות ממסמכים שהועתקו בצורה רשלנית.

אם כן, כיצד עומדת הברית החדשה בהשוואה הזו עם שאר כתבים עתיקים, הן בשאלת מספר העותקים והן בשאלת פער הזמן בינם לבין המקור? יש היום בידי החוקרים מעל 5000 כתבי-יד של הברית החדשה הכתובים בשפת המקור – יוונית. אם נביא בחשבון גם תרגומים לשפות אחרות, המספר הזה מזנק ל-24,000 עותקים מהמאות השנייה עד הרביעית לספירה.

בואו נשווה את זה ל-634 העותקים הקיימים מכתב-יד היסטורי אחר, שנחשב המתועד ביותר אחרי כתבי הקודש, האיליאדה מאת הומרוס.[8] ובל נשכח שממרבית היצירות ההיסטוריות נותרו עוד הרבה פחות מזה (ברוב המקרים, פחות מעשרה עותקים). חוקר הברית החדשה ברוס מצגר מציין: "בהשוואה לנתונים האלה [של כתבי-יד עתיקים אחרים], המבקר הטקסטואלי של הברית החדשה מרגיש נבוך מעושר המקורות שמצוי בידו."[9]

פער הזמן

אבל לא רק למספרם של כתבי-היד יש חשיבות רבה, משמעותי לא פחות גם פער הזמן שבין כתיבת המסמך המקורי להעתקתו. לאורך אלף שנים של העתקה חוזרת ונשנית, קשה מאוד לומר כיצד יתפתח וישתנה הטקסט – אבל לאורך מאה שנים בלבד, זה כבר סיפור אחר.

המבקר הגרמני פרדיננד כריסטיאן באואר (1860-1792) טען בעבר שהבשורה על פי יוחנן לא נכתבה אלא בסביבות 160 לספירה; ועל כן, לא ייתכן שיוחנן השליח הוא שכתב אותה. אם זה נכון, יש בכך לא רק כדי לערער על כתביו של יוחנן, אלא גם להטיל ספק בברית החדשה כולה. ואולם כשנתגלה במצרים מטמון של פיסות פפירוס מספרי הברית החדשה, הייתה בהן גם פיסה מהבשורה על פי יוחנן (וליתר דיוק: P52, הבשורה על פי יוחנן י"ח 33-31), שתוארכה לסביבות 25 שנה לאחר שיוחנן כתב את המקור.

מצגר מסביר: "ממש כמו רובינסון קרוזו, שראה רק טביעת רגל אחת בחול והגיע למסקנה שבאי נמצא בן-אנוש נוסף, המהלך על שתיים, כך מוכיחה גם P52 [המספר שניתן לפיסת הפפירוס] את קיומה ואת תפוצתה של הבשורה הרביעית במחצית הראשונה של המאה השנייה, בעיירה קטנה לשפת הנילוס, הרחק ממקום חיבורה המסורתי של הבשורה (אפסוס שבאסיה הקטנה)[10]." ממצא אחר ממצא, חשפה הארכיאולוגיה עותקים של חלקים נרחבים מהברית החדשה, שנכתבו עד 150 שנה מאז הכתבים המקוריים.[11]

בין רוב כתבי-היד המקוריים מהעת העתיקה לעותקים מאוחרים יותר יש פער זמן של 400 עד 1400 שנה. הפואטיקה של אריסטו, לדוגמה, נכתבה בסביבות 343 לפנה"ס, אך העותק הקדום ביותר שלה מתוארך לשנת 1100 לספירה, ונותרו היום רק חמישה עותקים מכתב-היד. ובכל זאת, איש אינו יוצא לחקור את אריסטו ההיסטורי, וגם לא טוען שהוא היה בעצם כבאי ולא פילוסוף.

למעשה, קיים עותק כמעט שלם של הביבלייה, שנקרא קודקס ותיקנוס, ושנכתב רק 300-250 שנה לאחר כתבי-היד המקוריים של השליחים. העותק הקדום והשלם ביותר של הברית החדשה שמוכר לנו היום, ושכתוב כולו באותיות גדולות, הוא קודקס סינאיטיקוס, שמוצג היום במוזיאון הבריטי.

כמו קודקס ותיקנוס, גם הוא נכתב במאה הרביעית. ותיקנוס וסינאיטיקוס, שהועתקו עוד בימי הנצרות הקדומה, דומים לכתבי-יד נוספים של הביבלייה בכך שהם שונים זה מזה רק בכמה פרטים מזעריים, ועל כן מספקים לנו תמונה טובה של הכתוב בכתבי-היד המקוריים.

אפילו חוקר ספקן כמו ג'ון א.ת. רובינסון מודה: "עושרם של כתבי-היד, ומעל הכול גם פרק הזמן הקצר יחסית שבין כתיבת המקור לעותקים הקדומים ביותר שבנמצא, הופכים [את הברית החדשה] לטקסט השמור והמוסמך ביותר מכל כתב-יד עתיק בעולם."[12] ג'ון ווריק מונטגומרי, מרצה למשפטים, מוסיף ומאשר: "לנהוג בספקנות כלפי הטקסט הקיים של ספרי הברית החדשה כמוהו כזלזול בכל כתבי-היד הקלאסיים, שהרי אין אף מסמך אחר מהעת העתיקה שזוכה לגושפנקה ביבליוגרפית כמו הברית חדשה."[13]

וזו בדיוק הנקודה: אם עותקי הברית החדשה נוצרו והופצו סמוך כל כך לאירועים האמתיים, יש להניח שהם מספקים תיעוד מדויק של חיי ישוע. ואולם ראיות חיצוניות אינן הדרך היחידה לענות על שאלת האמינות: חוקרים רבים משתמשים גם במבחן הראיות הפנימיות כדי לפתור את השאלה.

גילויו של קודקס סינאיטיקוס

ב-1844 חיפש המלומד הגרמני קונסטנטין טישנדורף כתבי-יד של הברית החדשה. במהלך ביקורו בספרייה של מנזר סנטה קתרינה שליד הר סיני, הבחין באקראי בסלסילה מלאה דפים עתיקים. המלומד הגרמני היה נלהב ומזועזע כאחת. מימיו לא ראה כתבי-יד יווניים עתיקים כל כך. טישנדורף חקר את הספרן, ונחרד לשמוע שהדפים יועדו לשימוש כחומרי בעירה. לדברי הספרן, שתי סלסילות דומות של דפים עתיקים כבר נשרפו!

התלהבותו של טישנדורף עוררה את חשדם של הנזירים, והם סירבו להראות לו כתבי-יד נוספים; ובכל זאת, הרשו לו לקחת עמו את 43 הדפים שגילה.

כעבור חמש-עשרה שנה, חזר טישנדורף למנזר בסיני, הפעם בחסותו של הצאר הרוסי אלכסנדר השני. משהגיע למקום, הוביל אותו נזיר אל חדרו ושלף כתב-יד עטוף בבד שנשמר על מדף, לצד כמה צלחות וכוסות. טישנדורף זיהה מיד את שאר הדפים יקרי-הערך של כתב-היד שחילץ בזמנו.

במנזר הסכימו להעניק את כתב-היד במתנה לצאר, כמגינה של הכנסייה היוונית-אורתודוכסית. ב-1933, מכרו הקומוניסטים את כתב-היד למוזיאון הבריטי תמורת מאה אלף פאונד.

קודקס סינאיטיקוס הוא אחד מכתבי-היד השלמים והקדומים ביותר של הברית החדשה שעומדים היום לרשות החוקרים, וגם אחד החשובים שבהם. יש הסבורים שזהו אחד מחמישים עותקי הביבלייה שהזמין הקיסר קונסטנטינוס מאוסביוס, בתחילת המאה הרביעית. קודקס סינאיטיקוס תרם תרומה עצומה לחקר הביבלייה, ולאימות דיוקם של כתבי הברית החדשה.

מבחן הראיות הפנימיות

כמו בלשים טובים, ההיסטוריונים מאמתים אמינות של טקסט תוך חיפוש אחר רמזים פנימיים. רמזים שכאלה חושפים את מניעי המחברים ואת נכונותם לגלות פרטים ושאר מאפיינים שניתן לאמת. ראיות המפתח הפנימיות שבהן משתמשים החוקרים כדי לבחון אותנטיות הן:

• עקביות בדיווחים של עדי ראייה
• פרטי שמות, מקומות ואירועים
• מכתבים לאנשים פרטיים או לקבוצות קטנות
• מאפיינים שמביכים את המחברים
• קיומם של חומרים לא מועילים ולא רלוונטיים
• מחסור בחומרים רלוונטיים[14]

בואו ניקח לדוגמה את הסרט אורות ליל שישי. הסרט מבוסס לכאורה על אירועים היסטוריים, אך כמו עיבודים כה רבים לקולנוע שנוטלים לעצמם חירות יצירתית, אתם כל הזמן תוהים: "האם זה באמת מה שקרה?" אם כן, איך תקבעו את אמינותו ההיסטורית של הסרט?

רמז אחד הוא קיומם של חומרים לא רלוונטיים. בואו נאמר שבאמצע הסרט, בלי שום סיבה נראית לעין, המאמן מקבל שיחת טלפון שמודיעה לו כי אמו חלתה בסרטן המוח. לסצינה זו אין שום קשר לעלילה, והנושא לא מוזכר שוב בהמשך. הסיבה היחידה לקיומה של עובדה כל כך לא רלוונטית יכולה להיות שזה אכן קרה, והבמאי ביקש ליצור סרט מדויק מבחינה היסטורית.

ונעבור לדוגמה נוספת, גם היא מאותו הסרט. התפתחות העלילה והדרמה גורמת לצופים לייחל שקבוצת הפנתרים תזכה באליפות הארצית. אך הקבוצה מפסידה. זה ודאי לא מועיל לאפקט הדרמטי, אבל אנחנו מבינים מיד שכך זה מתואר משום שהפנתרים אכן הפסידו במשחק. קיומם של חומרים לא מועילים הוא רמז נוסף לדיוק היסטורי.

ולבסוף, השימוש בשמות אמתיים של עיירות ובנקודות ציון מוכרות כמו אצטדיון האסטרודום ביוסטון מסייע עלינו להאמין לסיפור בזכות אותם מאפיינים אותנטיים שקל מאוד לאמת או להזים.

אלו רק כמה דוגמאות לשימוש ברמזים פנימיים כדי להסיק אם מסמך היסטורי כזה או אחר מהימן או לא. הבה נביט בקצרה בראיות הפנימיות לאמינותה ההיסטורית של הברית ה חדשה.

כמה היבטים של הברית החדשה עוזרים לנו לקבוע את מידת המהימנות שלה, על סמך תוכנה ומאפייניה.

עקביות

מסמכים מזויפים משמיטים בדרך כלל עדויות ראייה, או שהן פשוט לא עקביות. מכאן נובע שסתירות בולטות בספרי הבשורה יוכיחו שהם שגויים. ומנגד, אם כל ספרי הבשורה יתארו הכול בדיוק באותן המילים, יתעורר חשד לקנוניה, או לקשירת קשר בניסיון להסכים מראש על כל פרט ופרט במזימה. עקביות רבה מדי מעוררת חשד לא פחות מעקביות מועטה מדי.

עדי ראייה לפשע או לתאונה אינם טועים בדרך כלל בתיאור האירוע בכללותו, אך כל אחד רואה אותו מנקודת מבט שונה. על אותו משקל, גם המחברים של ארבעת ספרי הבשורה מתארים אירועים מחייו של ישוע מנקודות מבט שונות. אבל חרף נקודות המבט השונות, חוקרי הביבלייה נדהמים לא אחת מהעקביות המרשימה בתיאור העובדות ומהתמונה הברורה של ישוע ושל תורתו שמצטיירת מתוך העדויות המשלימות זו את זו.

פרטים

היסטוריונים אוהבים מסמכים המלאים בפרטים, כי אז קל יותר לאמת אותם. האיגרות של פאולוס מלאות בפרטים, וגם ספרי הבשורה שופעים מידע. הבשורה על פי לוקס ומעשי השליחים, לדוגמה, נכתבו לאציל בשם תיאופילוס, שהיה כנראה אדם ידוע ומכובד באותם הימים.

לו היו הכתבים הללו המצאה של השליחים ותו לא, שמות, מקומות ואירועים מזויפים היו זוכים מהר מאוד לקיתונות של ביקורת מצד אויביהם בהנהגה היהודית ובשלטון הרומי. זיוף שכזה היה הופך לפרשת ווטרגייט של המאה הראשונה. אבל רבים מהפרטים בברית החדשה זכו לאימות עצמאי מקורות שונים. ההיסטוריון הקלאסי קולין המר, לדוגמה, "מזהה ב-16 הפרקים האחרונים של מעשי השליחים 84 עובדות שהוכחו כנכונות במחקר ארכיאולוגי."[15]

במאות השנים האחרונות, פקפקו חוקרי ביבלייה רבים הן במחבר הבשורה על פי לוקס והן בתארוך של כתיבתו, וקבעו כי הספר נכתב במאה השנייה בידי סופר אלמוני. הארכיאולוג סר ויליאם ראמזי השתכנע בצדקתם, והחל לחקור את הנושא. בסופה של חקירה מקיפה, שינה את דעתו מן הקצה אל הקצה. ראמזי הודה: "לוקס הוא היסטוריון מהשורה הראשונה… מן הראוי לתת לו מקום של כבוד בין גדולי ההיסטוריונים אי-פעם… אין אח ורע לאמינות תיאוריו ההיסטוריים של לוקס.”[16]

במעשי השליחים מתועדים מסעותיו המיסיונריים של פאולוס, כולל המקומות שביקר בהם, האנשים שפגש, המסרים שהעביר והרדיפות שהיו מנת חלקו. הייתכן שכל הפרטים הללו זויפו? ההיסטוריון הרומי א.נ. שרווין-וייט כותב: "האישוש שזוכים לו הפרטים ההיסטוריים במעשי השליחים הוא מכריע… כל ניסיון לדחות את הבסיס ההיסטורי של הספר הוא פשוט מגוחך. ההיסטוריונים הרומיים התייחסו לאמתותו כאל מובנת מאליה."[17]

מספרי הבשורה ועד לאיגרות של פאולוס, מחברי הברית החדשה תיארו אירועים עד לפרטי פרטים, ואף מנו את שמותיהם של אנשים שחיו באותה תקוה. היסטוריונים אישרו את קיומם של שלושים מהשמות הללו לפחות.[18]

מכתבים לקבוצות קטנות

רוב הטקסטים המזויפים לקוחים ממסמכים כלליים ופומביים מטבעם, כמו מאמר המגזין הזה (אין ספק שאינספור זיופים כבר מופצים בשוק השחור). ההיסטוריון לואי גוטשאלק מציין שמכתבים אישיים המיועדים לקהל מצומצם אמינים יותר בדרך כלל.[19] אבל לאיזו קטגוריה משתייכים המסמכים של הברית החדשה?

כמה מהם ללא ספק נועדו לתפוצה רחבה. ואולם, חלק לא קטן מכתבי הברית החדשה כולל מכתבים אישיים שנשלחו לקבוצות קטנות או לאנשים פרטיים. מסמכים אלה, לכל הפחות, אינם נחשבים מועמדים טובים לזיוף.

מאפיינים מביכים

רוב המחברים אינם מעוניינים להביך את עצמם בפומבי. משום כך, היסטוריונים רבים נוטים לבטוח במסמכים שמכילים גילויים מביכים על המחברים עצמם. אבל מה אמרו על עצמם מחברי הברית החדשה?

למרבה הפלא, מחברי הברית החדשה תיארו את עצמם לעתים קרובות מדי כאווילים, מוגי לב וקטני אמונה. קחו לדוגמה את ההתכחשות של פטרוס לישוע שלוש פעמים, או את הוויכוח של השליחים בשאלה מי הגדול ביותר ביניהם – שני אירועים המתועדים בספרי הבשורה. הואיל והדרת כבוד לשליחים הייתה חיונית בימי הנצרות הקדומה, הכנסתם של חומרים כאלה לא נשמעת הגיונית, אלא אם כן דיווחו השליחים אמת לאמיתה.[20]

בסדרת הספרים שלו, The Story of Civilization, כותב ויל דוראנט על השליחים: "חבורת הגברים הזו ודאי לא הייתה זו שהייתם בוחרים כדי לשנות את פני העולם. בספרי הבשורה מתואר היטב האופי השונה של כל אחד מהם, ונחשפים גם הפגמים שלהם בכנות רבה."[21]

חומרים לא מועילים ולא רלוונטיים

מספרי הבשורה אנו למדים שאת קברו של ישוע גילתה אישה, אף שבארץ ישראל של אותם ימים נחשבה עדותה של אישה חסרת כל ערך, ובוודאי לא הייתה קבילה בבית משפט. אמו של ישוע ובני משפחתו מצהירים כי הם מאמינים שהוא יצא מדעתו. מילותיו האחרונות של ישוע על הצלב הן: "אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?" זוהי רשימה חלקית בלבד של תקריות מתועדות מהברית החדשה, שאינן מועילות ואינן רלוונטיות אם כוונת המחברים לא הייתה לתעד במדויק את חייו ואת תורתו של ישוע.

המחסור בחומרים רלוונטיים

זה די אירוני (או שמא הגיוני) שרק לקומץ מהסוגיות שמטרידות את הכנסייה במאה הראשונה – השליחות אל הגויים, המתנות הרוחניות, הטבילה, המנהיגות – יש התייחסות ישירה בדבריו המתועדים של ישוע. אם חסידיו הם אלה שהגו ממוחם את הדברים, כדי לעודד את צמיחת הכנסייה, קשה להבין מדוע לא המציאו הנחיות מפיו של ישוע גם בנושאים אלה. באחד המקרים, פאולוס השליח אף אומר ביובש שבעניין המסוים הזה, אין להם שום הלכה מהאדון.

מבחן הראיות החיצוניות

אמת המידה השלישית והאחרונה לאמינותו של מסמך היא מבחן הראיות החיצוניות, או השאלה: "האם יש תיעוד היסטורי מחוץ לברית החדשה שמאשש את אמינותה?" אז מה אמרו על ישוע ההיסטוריונים הלא-נוצרים?

"ככלל, לפחות שבעה-עשר כתבים לא-נוצרים מתעדים מעל חמישים פרטים הנוגעים לחייו, לתורתו, למותו ולתחייתו של ישוע, כולל פרטים הנוגעים לכנסייה הקדומה."[22] זה מדהים, בהתחשב במחסור בראיות היסטוריות אחרות מאותה תקופה. ישוע מוזכר באותם ימים במקורות רבים יותר מכיבושיו של קיסר. וזה מפליא עוד יותר, משום שהאישור הזה של פרטים מתוך הברית החדשה מגיע ממקורות שנכתבו 150-20 שנה בלבד אחרי ישוע, "מוקדם מאוד על פי אמות המידה של ההיסטוריוגרפיה העתיקה."[23]

אמינותה של הברית החדשה זוכה לאישור נוסף בזכות 36,000 מסמכים נוצריים אחרים (ציטוטים של אבות הכנסייה משלוש המאות הראשונות), שנכתבו עד כדי עשר שנים בלבד לאחר שנחתם הספר האחרון בברית החדשה.[24] גם אם כל עותקי הברית החדשה היו הולכים לאיבוד, ניתן היה לשחזר אותה כעט במלואה – להוציא כמה פסוקים – מכל המכתבים והמסמכים הללו.[25]

הווארד קלארק קי, מרצה בדימוס מאוניברסיטת בוסטון, מסכם ואומר: "תוצאת הבחינה של מקורות מחוץ לברית החדשה, שיש להם נגיעה… לידע שלנו על ישוע, היא אישור לקיומו כדמות היסטורית, לכוחותיו יוצאי-הדופן, למסירות של חסידיו, לקיומה הרציף של התנועה גם לאחר מותו… ולחדירתה של הנצרות… לרומא עצמה כבר בסוף המאה הראשונה."[26]

מבחן הראיות החיצוניות נסמך, אם כן, על ראיות שמספקים המבחנים האחרים. למרות ההשערות שהעלו כמה ספקנים רדיקלים, דיוקנו של ישוע האמתי, כפי שהוא מוצג בברית החדשה, הוא נקי מרבב. ישנם כמובן גם מתנגדים, כמו אנשי סמינר ישוע, אך בקרב המומחים – תהא אמונתם הדתית אשר תהא – קיים קונצנזוס המאשר שהברית החדשה שאנו קוראים היום אכן מייצגת נאמנה הן את מילותיו והן את אירועי חייו של ישוע.

קלארק פינוק, מרצה במכללה התיאולוגית מקמסטר, מתמצת היטב את הנושא כשהוא אומר: "לא קיים שום מסמך מהעת העתיקה שזוכה לתימוכין מקיפים כל כך מצד טקסטים אחרים ועדויות היסטוריות… אין [אדם] הגון שיוכל להתייחס לביטול למקור מסוג זה. הספקנות בעניין אמתותה ההיסטורית של הנצרות נשענת על בסיס חסר כל היגיון."[27]

האם ישוע אכן קם לתחייה?

השאלה הגדולה של כל הזמנים היא "מי היה ישוע באמת?" האם היה רק אדם יוצא מן הכלל, או שמא אֵל, כפי שהאמינו פאולוס, יוחנן ושאר חסידיו?

עדי הראייה של אותם ימים אכן דיברו ופעלו כאילו האמינו בכל לבם שישו קם לתחייה לאחר צליבתו. אם הם טעו, הרי שהנצרות כולה מבוססת על שקר. מצד שני, אם הם צדקו, נס שכזה יאמת את כל מה שאמר ישוע על אלוהים, על עצמו ועלינו.

אבל האם עלינו לקבל את תחייתו של ישוע מכוח האמונה בלבד, או שאולי יש לכך ראיות היסטוריות מבוססות? כמה ספקנים החלו לחקור את התיעוד ההיסטורי, בניסיון להפריך את תיאור התחייה. מה הם גילו?

לחצו כאן וקראו עוד על הטענה הדמיונית ביותר שהועלתה אי-פעם – תחייתו של ישוע!

לחצו כאן וספרו לנו האם המאמר עזר לכם.

האם סיפר לנו ישוע מה קורה אחרי שאנחנו מתים?

אם הוא אכן חזר מהמתים, הוא בוודאי יודע מה קורה בצד השני. מה סיפר לנו ישוע על משמעות החיים ועל העתיד שלנו? האם יש דרכים רבות שמובילות לאלוהים, או שמא טען שהוא הדרך היחידה? קראו את התשובות המפתיעות במאמר "למה ישוע?"

לחצו כאן לדיון בשאלה "למה ישוע?" ותגלו מה אמר ישוע על החיים שלאחר המוות.

האם יכול ישוע להביא משמעות לחיים?

המאמר "למה ישוע?" מתייחס לשאלה האם ישוע רלוונטי גם היום. האם יכול ישוע לענות לנו על השאלות הגדולות של החיים: "מי אני? "למה אני פה?" וגם "לאן אני הולך?" קתדרלות קפואות ותיאורי צליבה הובילו רבים להאמין שהתשובה היא לא, שישוע זנח אותנו כאן להתמודד עם עולם שאיבד שליטה. אבל לישוע היו ממרות רבות על החיים ועל הייעוד שלנו על פני האדמה, וכדאי שנבחן אותן לפני שנתייחס אליו בביטול. המאמר הבא מוקדש למסתורין החשוב מכול: מדוע הלך ישוע על פני האדמה.

לחצו כאן ותגלו גם אתם איך יכול ישוע להביא משמעות לחיים.

---

הערות סיום

האם יש אמת בספרי הבשורה?

1. According to jesusseminar.org, “The Jesus Seminar was organized under the auspices of the Westar Institute to renew the quest of the historical Jesus. At the close of debate on each agenda item, Fellows of the Seminar vote, using colored beads to indicate the degree of authenticity of Jesus’ words or deeds.”
2. Will Durant, Caesar and Christ, vol. 3 of The Story of Civilization (New York: Simon & Schuster, 1972), 555.
3. Josh McDowall, The New Evidence That Demands A Verdict (Nashville: Thomas Nelson Publishers, 1999), 38.
4. William F. Albright, Recent Discoveries in Biblical Lands (New York: Funk & Wagnalls, 1955), 136.
5. William F. Albright, “Toward a More Conservative View,” Christianity Today, January 18, 1993, 3.
6. John A. T. Robinson, Redating the New Testament, quoted in Norman L. Geisler and Frank Turek, I Don’t Have Enough Faith to Be an Atheist(Wheaton, IL: Crossway, 2004), 243.
7. McDowell, 33-68.
8. McDowell, 34.
9. Bruce M. Metzger, The Text of the New Testament (New York: Oxford University Press, 1992), 34.
10. McDowell, 38.
11. Metzger, 39.
12. Metzger, 36-41.
13. John A. T. Robinson, Can We Trust the New Testament? (Grand Rapids: Eerdmans, 1977), 36.
14. Quoted in McDowell, 36.
15. J. P. Moreland, Scaling the Secular City (Grand Rapids: Baker, 2000), 134-157.
16. Quoted in Geisler and Turek, 256.
17. Quoted in McDowell, 61.
18. Quoted in McDowell, 64.
19. Geisler and Turek, 269.
20. J. P. Moreland, 136-137.
21. Geisler and Turek, 276.
22. Durant, 563.
23. Gary R. Habermas, “Why I Believe the New Testament is Historically Reliable,” Why I am a Christian, eds Norman L. Geisler & Paul K. Hoffman (Grand Rapids, MI: Baker, 2001), 150.
24. Ibid.
25. Ibid.
26. Metzger, 86.
27. Quoted in McDowell, 135.
28. Quoted in Josh McDowell, The Resurrection Factor (San Bernardino, CA: Here’s Life Publishers, 1981), 9.