האם ישוע טען שהוא אלוהים?

לפני כאלפיים שנה הילך על פני האדמה אדם בשם ישוע, ומאז השתנה העולם לבלי הכר. יש אנשים ששואלים גם היום: "מי היה האיש הזה ששינה לחלוטין את האופן שבו אנחנו חושבים על אלוהים ועל עצמנו?" ישוע טען טענות קיצוניות בעניין זהותו, אך בה בעת גם הציג את עצמו כמשרת רחום ועניו שייעודו הוא להציל אותנו מחטא.

ישוע היה ונותר מסתורין בעיני כל מי ששמע וראה אותו. בעיני ההמון הוא היה מרפא דגול, שריפא את העיוורים, את החירשים ואת החיגרים. בעיני החלכאים והנדכאים הוא היה סמל לתקווה. בעיני אויביו הוא היה מתחזה. בעיני חסידיו הוא היה המשיח.

אבל האם ישוע טען שהוא אלוהים, כפי שמאמינים נוצרים רבים?

בלבה של הנצרות עומדת האמונה שאלוהים ירד אל הארץ בדמותו של בנו, ישוע. אלו שראו את ישוע וכתבו עליו כינו אותו בורא העולם. רבי זכריאס, שגדל בתרבות דתית של אלים רבים, כותב שישוע היה כל כולו אדם וכל כולו אלוהים.

הנה הוא אם כן, האיש הזה מנצרת, שטען שמקורו בשמיים ושאביו איננו אלא אלוהים בכבודו ובעצמו – אדם שנולד לא מחטאי הבשר וגם לא מתוך הצורך באיחוד, אלא כהתגלמות האֵל על פני האדמה, וכסמל לאיחוד הנצחי עם האב.[1]

כפי שמסביר גם ג'.א. פאקר, "ספרי הבשורה מספרים לנו שהבורא הפך גם לגואל."^[2] ומאחר שהאמונה הזו היא מעמודי התווך של הנצרות, התכחשות לאלוהותו של ישוע כמוה כנעיצת סכין בלבו של המסר הנוצרי כולו.

אבל האם ישוע באמת טען שהוא אלוהים, או שאולי האמונה הזאת התפתחה עם הזמן? כיוון שישוע דיבר ארמית, ראשית עלינו להבין כיצד פירש את טענותיו קהל השומעים דובר הארמית שלו. כיצד הגיבו אנשים לטענות שלו?

הקהל שהאזין לישוע הכיר היטב את התנ"ך, ועלינו לברר כיצד הבינו המאזינים את טענותיו של ישוע על עצמו לאור אמונתם ותורתם.

האם ישוע לימד אותנו שאלוהים הוא אחד?

על פי התנ"ך, אלוהים הוא בורא עולם האחד והיחיד. הוא נצחי, אינסופי, כל יכול, כל יודע, חנון, רחום, אוהב, הוגן וקדוש. הוא יצר אותנו בצלמו ובדמותו, לשם הנאתו שלו. על פי התנ"ך, אלוהים ברא אותנו כדי שנפתח עמו קשר לעולם ועד (קראו עוד על הקשר הזה בכתובת ).

כשאלוהים דיבר אל משה מתוך הסנה בוער, 1500 שנה לפני ישוע, הוא שב ואישר כי הוא האלוהים האחד והיחיד. והוא גילה למשה ששמו יהוה (אנוכי), אף שרובנו מכירים אותו בשמות אחרים, כולל השם ואדוני ^[3]. ומאז אותם ימים, אחד מעיקרי היהדות הוא קריאת שמע:

"שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד" (דברים ו' ד').

לתוך העולם המונותאיסטי הזה נכנס ישוע, בו הוא הטיף ובו החל לטעון טיעונים שהדהימו את כל שומעיו. לדברי ריי סטדמן, ישוע הוא מוטיב מרכזי חוזר בתנ"ך כולו.

כאן, בצורתו האנושית, עומד בפנינו מי שממלא ומגשים את כל הסימנים ואת כל הנבואות, מבראשית ועד מלאכי. וכשאנו נעים מהברית הישנה לחדשה, אנו מגלים שאיש אחד, ישוע מנצרת, עומד בלבן של שתי הבריתות גם יחד.^[4]

אך העובדה שישוע האמין באלוהותו, או שהתגשמו נבואות התנ"ך, אין פירושה שהוא טען באוזני אחרים שהוא אלוהים. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא זאת: האם ישוע השווה את עצמו ליהוה, האֵל האחד והיחיד שדיבר אל משה מתוך הסנה הבוער?

כדי למצוא את התשובה, עלינו להעמיק ולחקור את השמות שישוע העניק לעצמו, ולבדוק מה הייתה משמעותם עבור הקהל היהודי שלו. מי הם חשבו שישוע טוען שהוא?

האם ישוע כינה את עצמו בשמו של אלוהים?

עוד בתחילת דרכו של ישוע כמטיף, השפיעו מיד הניסים שחולל ותורתו הרדיקלית על המוני אנשים, וההתרגשות סביבו הייתה גדולה. ככל שהפופולריות שלו צברה תאוצה, התעורר גם חשדם של המנהיגים היהודים (הפרושים, הצדוקים והסופרים), שראו בו איום. הם ניסו לחפש דרכים להפיל אותו בפח.

יום אחד ניהל ישוע בבית-המקדש ויכוח עם כמה פרושים, ופתאום אמר להם "אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם." קשה לדמיין את הסצנה, שבה נגר נודד מאזור הגליל עומד בפני חבורת אנשי הרוח המשכילים הללו, ואומר להם שהוא אור העולם. הפרושים, מצדם, האמינו כמובן שאלוהים הוא אור העולם, ועל כן ענו לו בכעס:

"אַתָּה מֵעִיד עַל עַצְמְךָ; עֵדוּתְךָ אֵינֶנָּה נֶאֱמָנָה." (החזון על פי יוחנן ח 13)

ישוע המשיך ואמר להם שכבר אלפיים שנה קודם לכן, חזה אברהם את בואו. תשובתם בלתי-נתפסת כמעט:

"עֲדַיִן אֵינְךָ בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה וְאֶת אַבְרָהָם רָאִיתָ?" (יוחנן ח 57)

אלא שאז ישוע זעזע אותם עוד יותר, כשהגה מילים שאיש מעולם לא העז להגות:

"בְּטֶרֶם הֱיוֹת אַבְרָהָם, אֲנִי הוּא." (יוחנן ח 58)

וכך, כמו רעם ביום בהיר, אמר להם הנגר הפשוט וחסר-ההשכלה הזה שהוא קיים מאז ומתמיד. עוד יותר מזה, הוא השתמש במילים אני הוא (אנוכי)^[5], השם המקודש שאלוהים מכנה את עצמו! המומחים הללו, שחיו ונשמו את כתבי הקודש, קבעו חד-משמעית שאין אלוהים מלבד יהוה. הם הכירו היטב את דברי האלוהים שנאמרו מפיו של הנביא ישעיהו:

"כִּי-אֲנִי הוּא- לְפָנַי לֹא-נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה. אָנֹכִי אָנֹכִי, יְהוָה; וְאֵין מִבַּלְעָדַי, מוֹשִׁיעַ." (ישעיהו מ"ג 10)

קל להבין את זעמם של אלו שהבינו כי ישוע מתייחס לעצמו כמו לאלוהים. מאחר שהעונש על חילול הקודש היה סקילה באבנים, מיהרו המנהיגים הזועמים להרים אבנים מתוך כוונה לסקול את ישוע. בשלב זה, ישוע יכול היה לומר: "רגע! לא הבנתם אותי – אני לא יהוה." אבל ישוע לא שינה את עמדתו, על אף סכנת המוות שריחפה מעל לראשו.

ק.ס. לואיס מסביר את זעמם:

"הוא אומר להם… 'מֵאֵת הָאֱלֹהִים יָצָאתִי וּבָאתִי… בְּטֶרֶם הֱיוֹת אַבְרָהָם, אֲנִי הוּא.' והם זוכרים את פירושן של המילים 'אני הוא' [אנוכי] בעברית. זהו שמו של אלוהים, שם שאסור על בני-אנוש, שכל המשתמש בו דינו מוות."^[6]

יש שיטענו כי מדובר בתקרית אחת מבודדת, שישוע מעולם לא התכוון לייחס לעצמו את שמו הקדוש של אלוהים. אבל ישוע חוזר ומכנה את עצמו "אני הוא" בכמה וכמה הזדמנויות שונות. תארו לעצמכם את תגובתם למשמע טענותיו הרדיקליות של ישוע:

"אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם." (יוחנן ח 12)
"אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. (יוחנן י"ד 6)
אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי." (יוחנן י"ד 6)
"אֲנִי הַתְּחִיָּה וְהַחַיִּים" (יוחנן י"א 25)
"אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב." (יוחנן י' 11)
"אֲנִי הַשַּׁעַר." (יוחנן י' 9)
"אֲנִי הַלֶּחֶם הַחַי הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם." (יוחנן ו' 51)
""אֲנִי הַגֶּפֶן הָאֲמִתִּית וְאָבִי הַכּוֹרֵם." (יוחנן ט"ו 1)
"אֲנִי הָאָלֶף אַף אֲנִי הַתָּו…" (ההתגלות א' 8)

כפי שציין לואיס, ישוע היה נתפס כמטורף עם קבלות, אלמלא נשמעו הדברים מפי האֵל עצמו. אלא שכל אותם ניסים יצירתיים ורחומים שחולל ישוע הפכו אותו לאדם מהימן בעיני שומעיו. ועוד יותר מזה, הם האזינו בהשתאות לתורתו ולדברי החוכמה שלו.

ישוע כינה את עצמו לא פעם גם "בן האדם" או "בן האלוהים." הבה נבחן את משמעותם של השמות הללו עבור הקהל שהאזין לדבריו.

למה התכוון ישוע בכינוי "בן האדם"?

שמונים פעם ויותר מכנה את עצמו ישוע "בן האדם" בברית החדשה. אך למה התכוון ישוע בכינוי "בן האדם," וכיצד פירש את דבריו הקהל היהודי שהאזין לו?

פאקר כותב שהשם "בן האדם" מתייחס לתפקידו של ישוע כמלך המושיע, הממלא את הנבואה המשיחית של ישעיהו נ"ג.^[7] בפרק זה מופיעה הנבואה המשיחית המקיפה ביותר, שמתארת אותו עד לפרטי פרטים כמושיע המיוסר. ישעיהו אף כינה את המשיח "אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי-עַד, שַׂר-שָׁלוֹם," (ישעיהו ט 5), רמז לכך שהמשיח יהיה אדם ואֵל גם יחד.

בהקשר זה, אין ספק שישוע התייחס אל עצמו כמי שמגשים את נבואתו של דניאל, שחזה את בואו של "בן האדם." דניאל חזה את בואו של בר אנש (בן אדם) שיטיל את סמכותו על האנושות כולה, עד כדי סגידה:

חָזֵה הֲוֵית, בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם-עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד-עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה, וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. וְלֵהּ יְהִב שָׁלְטָן, וִיקָר וּמַלְכוּ, וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא, לֵהּ יִפְלְחוּן; שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם, דִּי-לָא יֶעְדֵּה, וּמַלְכוּתֵהּ, דִּי-לָא תִתְחַבַּל. (דניאל ז' י"ג-י"ד)

ישוע עצמו אמר כי בשובו אל פני האדמה, הוא יגשים את חזון בן האדם של דניאל:

"אָז יִרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם בָּא בֶּעָנָן בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב." (לוקס כ"א 27)

אם כן, מיהו אותו "בן אדם," ומדוע סוגדים לו, אם אלוהים הוא היחיד שראוי לסגידה? גם הטענה שישוע הוא "אנוכי," וגם הטענה שהוא "בן האדם" הן עדות לאלוהות שלו.

למה התכוון ישוע בכינוי "בן האלוהים"?

ישוע נהג לכנות את עצמו גם "בן האלוהים," אבל זה לא אומר שהוא ראה בעצמו את בנו הביולוגי של אלוהים. ואין בכך רמז לנחיתות כלשהי, ממש כשם שבנו של אדם כזה או אחר איננו נחות מאביו מעצם טבעו. כל בן נוצר בדמותו של אביו, וגם אם הוא שונה במהותו, שניהם שווים כבני אדם.

מלומדים טוענים כי המושג "בן האלוהים" מתייחס במקור לדמיון בין השניים, בגדר "הלך הזרזיר אצל העורב." ישוע התכוון לומר שהוא נושא בתוכו את תמצית האלוהות, או במונחים של המאה ה-21, שהוא נושא את "הדנ"א האלוהי." פרופסור פיטר קריפט מסביר:

למה התכוון ישוע כשכינה את עצמו 'בן האלוהים'? בנו של אדם הוא אדם (גם בן וגם אדם מתייחסים כאן מסורתית לגברים ולנשים כאחד). בנו של קוף הוא קוף. בנו של כלב הוא כלב. בנו של כריש הוא כריש. וכך גם בנו של אלוהים הוא אלוהים. 'בן האלוהים' הוא תואר אלוהי."^[8]

ישוע ממשיך ומכנה את אביו אלוהים. וביוחנן י"ז הוא מכנה את אביו "אֱלֹהֵי הָאֱמֶת לְבַדּוֹ." ועם זאת, באותו פרק ממש, מדבר ישוע על הפאר שחלק עם אלוהים אביו "בְּטֶרֶם הֱיוֹת הָעוֹלָם." אבל כיצד התקיים ישוע עוד מקדמא דנא לצדו של אביו, אלא אם הוא ואביו חולקים את אותו דנ"א אלוהי?

פאקר מסביר למה התכוון ישוע כשהשתמש בכינוי "בן האלוהים."

לפיכך, כשישוע מצהיר על עצמו בברית החדשה שהוא בן האלוהים, יש בכך קביעה שמתייחסת לאלוהותו הייחודית.^[9]

השימוש בכינויים "אנוכי," "בן האדם" וגם "בן האלוהים," מצביע על כך שהתייחס לעצמו כבעל מעמד שווה לזה של אלוהים. אין ספק שכך פירשו את דבריו גם המנהיגים היהודים.

אבל אם ישוע אכן טען שהוא אלוהים, האם הוא הוכיח זאת גם בדרכים אחרות? כדי לרדת לשורש העניין, עלינו לבחון את פעולותיו של ישוע בשלוש השנים לכהונתו כמטיף. האם דיבר ופעל כבעל סמכות אלוהית? או שמא רק שימש שופר לאלוהים, כמו משה ושאר הנביאים?

איך יכול ישוע למחול על חטאים?

בדת היהודית, המחילה על חטאים שמורה לאלוהים לבדו. המחילה תמיד אישית; אף אדם אינו יכול למחול לאחר על עלבון, במיוחד אם העלבון הוא כלפי האֵל. ועם זאת, ישוע עצמו פעל בכמה וכמה מקרים כמו האֵל המוחל לחוטאים. אף נביא מעולם לא העז לטעון טענה שערורייתית כל כך ולהכריז שהוא מוחל על חטאים. הוא הצית את זעמם של מנהיגי הדת היהודים, שחזו בישוע מוחל על חטאיו של אדם משותק.

מרקוס מתעד את האירוע. "אֲחָדִים מִן הַסּוֹפְרִים אֲשֶׁר יָשְׁבוּ שָׁם אָמְרוּ בְּלִבָּם:

"מַדּוּעַ הוּא מְדַבֵּר כָּךְ? מְגַדֵּף הוּא. מִי יָכוֹל לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים זוּלָתִי הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ?" (מרקוס ב' 7)

אבל זה בדיוק העניין; לאף אדם אין הסמכות לדבר בשמו של אלוהים, על אחת כמה וכמה למחול על חטאים. לואיס מדמיין את תגובתו הנדהמת של הקהל שהאזין לישוע:

"ואז מגיע ההלם האמתי, כי בין כל היהודים מופיע פתאום אדם שמדבר על עצמו כאילו היה אֵל. הוא טוען שהוא מוחל על חטאים. הוא טוען שהוא קיים מאז ומעולם, ושהגיע כדי לשפוט את העולם בקץ כל הימים. הרשו לי להבהיר. אצל פנתיאיסטים, כמו ההודים, כל אחד יכול לטעון שהוא חלק מאלוהים, או שהוא ואלוהים אחד הם… אבל האיש הזה היה יהודי, ולא ייתכן שזו הייתה כוונתו. כי האֵל, בשפתם של היהודים, היה ישות ערטילאית שבראה את העולם והייתה שונה לגמרי מכל דבר. רק כשתפנימו זאת, תרדו לסוף דעתו של האיש הזה ותבינו שהייתה זו אמירה בלתי-נתפסת שמעולם לא עלתה על דל שפתיו של בן אנוש אחר.^[10]

למה התכוון ישוע כשאמר שהוא ואלוהים "אחד הם"?

כל אדם שהאזין לישוע, שהתרשם מחוסנו המוסרי ושראה אותו מחולל ניסים, תהה האם הוא הוא המשיח שייחלו לו שנים כה רבות. לבסוף, הקיפו אותו מתנגדיו בבית המקדש ושאלו:

"עַד מָתַי תַּחֲזִיק אֶת נַפְשֵׁנוּ בְּמֶתַח? אִם אַתָּה הַמָּשִׁיחַ, אֱמֹר לָנוּ בְּבֵרוּר."

הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "…הַמַּעֲשִׂים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִי." לאחר מכן השווה את עדת חסידיו לכבשים, ואמר: "וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם; וְלֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם." ואז הוסיף ואמר: "אָבִי שֶׁנָּתַן אוֹתָן לִי גָּדוֹל מִכֹּל," והסביר שקיבל את הוראותיו "מִיָּד הָאָב." הענווה שהפגין ישוע עוררה כלפיו אהדה, אלא שאז הוא הטיל את הפצצה האמתית, כשאמר להם:

"אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ." (יוחנן י' 24-30)

יש הטוענים שישוע התכוון רק לומר שהוא ואלוהים רואים עין בעין. אבל אם אכן התכוון ישוע רק לתמימות הדעים שלו עם אלוהים, מדוע הגיבו היהודים בהרמת אבנים מתוך כוונה לסקול ולהרוג אותו? הפרשנות שהעניקו לטענתו של ישוע כי הוא ואלוהים אחד הם מתבררת היטב בהמשך השיחה.

הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "מַעֲשִׂים טוֹבִים רַבִּים הֶרְאֵיתִי לָכֶם מֵאֵת הָאָב; עַל אֵיזֶה מַעֲשֶׂה מֵהֶם תִּרְגְּמוּנִי?"

עָנוּ לוֹ: "לֹא עַל מַעֲשֶׂה טוֹב נִרְגֹּם אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל חִלּוּל שֵׁם שָׁמַיִם וְעַל שֶׁבִּהְיוֹתְךָ אָדָם אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת עַצְמְךָ אֱלֹהִים." (יוחנן י' 33)

האם ישוע הוא בן דמותו של אלוהים?

שעה שישוע הכין את תלמידיו למותו המתקרב על הצלב, ביקש תומא לדעת לאן הוא הולך ומהי הדרך לשם. אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ:

"אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי. אִלּוּ הִכַּרְתֶּם אוֹתִי גַּם אֶת אָבִי הֱיִיתֶם מַכִּירִים. מֵעַתָּה אַתֶּם מַכִּירִים אוֹתוֹ אַף רְאִיתֶם אוֹתוֹ!" (יוחנן י"ד 5-7)

הם היו מבולבלים. אָמַר לוֹ פִילִיפּוֹס: "אֲדוֹנִי, הַרְאֵה לָנוּ אֶת הָאָב וְדַי לָנוּ." ואז ישוע הותיר את תלמידיו פעורי פה, כשענה:

"יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ אֲנִי עִמָּכֶם וְאֵינְךָ מַכִּיר אוֹתִי, פִילִיפּוֹס? הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב!"

למעשה, אמר לו ישוע: "פיליפוס, אם אתה רוצה לראות את האב, הסתכל עליי!" ביוחנן י"ז מגלה לנו ישוע שהאחדות הזו עם האב התקיימה עוד מקדמא דנא, "בְּטֶרֶם הֱיוֹת הָעוֹלָם." לדברי ישוע, מעולם לא היה ולו רגע אחד שלא היה שותף לפארו ולתמציתו של אלוהים.

אבל לא רק אויביו של ישוע נאלמו דום לנוכח דבריו אלה. ג'ון פייפר כותב:

"גם חבריו וגם אויביו של ישוע נדהמו שוב ושוב ממעשיו ומדבריו. הוא היה מהלך ברחוב כאחד האדם, ופתאום מסתובב ואומר משהו כמו, 'בְּטֶרֶם הֱיוֹת אַבְרָהָם, אֲנִי הוּא.' או 'הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב.' גם כשהואשם בחילול הקודש, ענה בניחותא, 'לְבֶן־הָאָדָם הַסַּמְכוּת לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים עֲלֵי אֲדָמוֹת.' ולמתים אמר בפשטות, 'צֵא הַחוּצָה' או 'קוּם,' והם היו מצייתים. לסערות שבים אמר, 'דֹּם! הֵרָגַע!' ולכיכר לחם אחת הורה להאכיל אלף פיות. וכך קרה מיד."^[11]

מדוע השלים ישוע עם הסגידה?

אין עיקרון בסיסי יותר ליהדות: אלוהים אחד הוא, ורק לו מותר לסגוד. למעשה, הדיבר הראשון מבין העשר אומר:

"לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי." (שמות כ' ג')

החטא הנורא ביותר שיכול לבצע יהודי הוא סגידה לישות אחרת מלבד אלוהים, או הסכמה שאחרים יסגדו לך. לכן, אם ישוע איננו אלוהים, יהיה זה חילול קודש נורא אם יסכים שיסגדו לו. מסיבה זו בדיוק, חשובים כל כך דבריו של תלמידו, תומא.

לאחר שישוע קם לתחייה, סיפרו התלמידים לתומא שהם ראו את האדון חי וקיים. (יוחנן כ' 24-29) תומא, שהיה ספקן מטבעו, לעג להם ואמר שהוא מוכן להאמין רק אם יניח את אצבעותיו על פצעי המסמרים בידיו של ישוע ועל הפצע שנפער בצדו.

כעבור שמונה ימים, ישבו התלמידים יחדיו בבית סגור ומסוגר, כשלפתע נגלה לעיניהם ישוע. אָז אָמַר לְתֹאמָא: "הָבֵא אֶת אֶצְבָּעֲךָ הֵנָּה וּרְאֵה אֶת יָדַי; הוֹשֵׁט אֶת יָדְךָ וְשִׂים אוֹתָהּ בְּצִדִּי…"

תומא לא נזקק להוכחות נוספות. הוא האמין מיד, וקרא אל ישוע:

"אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!"

הוא יכול היה להסתפק בקריאה "אדוני." אבל לא, הוא קרא לישוע "אלוהי," כי הוא סגד לו. אם ישוע לא היה אלוהים, אין ספק שהיה נוזף בתומא בו במקום. אך במקום לנזוף בו על שסגד לו כאֵל, אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ:

"מִפְּנֵי שֶׁרָאִיתָ אוֹתִי הֶאֱמַנְתָּ. אַשְׁרֵי אֵלֶּה שֶׁאֵינָם רוֹאִים וְעִם זֹאת מַאֲמִינִים."

ישוע הסכים שיסגדו לו בתשעה מקרים מתועדים היטב. בהקשר זה של האמונה היהודית, ההשלמה של ישוע עם הסגידה אומרת הרבה על הטענות שלו לאלוהות. אבל רק אחרי שישוע עלה לשמיים הבינו חסידיו את מלוא המשמעות. לפני שישוע עלה לשמיים, הוא ביקש מתלמידיו: "… עֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (מתי כ"ח 19), ובכך מיקם את רוח הקודש ואת עצמו במעמד שווה לזה של האב.^[12]

האם ישוע היה האלף והתו?

בזמן שיוחנן מבשר הבשורה ישב בגלות באי פטמוס, נתגלה לו ישוע וחשף בפניו את האירועים שיתרגשו על העולם באחרית הימים. בחזונו, תיאר יוחנן את הסצנה הבאה והבלתי-נתפסת:

"הִנֵּה הוּא בָּא עִם הָעֲנָנִים. כָּל עַיִן תִּרְאֶה אוֹתוֹ, גַּם אֵלֶּה שֶׁדְּקָרוּהוּ… 'אֲנִי הָאָלֶף אַף אֲנִי הַתָּו… הַהוֶֹה וְהָיָה וְיָבוֹא, אֱלֹהֵי צְבָאוֹת.'" (יוחנן א' 7-8)

אם כן, מיהו האיש הזה שנקרא "האלף והתו," ואפילו "אלוהי צבאות"? באותו פסוק נאמר לנו שהוא נדקר. והרי ישוע הוא שנדקר על הצלב.

ואז יוחנן רואה את ישוע יושב על כס מלכות, ושופט את בני כל העמים. "רָאִיתִי כִּסֵּא לָבָן גָּדוֹל וְאֶת הַיּוֹשֵׁב עָלָיו… אָמַר הַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא… 'אֲנִי הָאָלֶף וְהַתָּו, הָרֵאשִׁית וְהַתַּכְלִית.' (יוחנן כ' 11, כ"א 6)

ישוע הוא שיושב על כס לבן ומולך על העולם. עוד קודם לכן, אמר לתלמידיו שהוא ישפוט את העולם בקץ כל הימים. ואז ישוע מסיר לגמרי את כל הספקות בעניין אלוהותו.

"הַמְנַצֵּחַ יִירַשׁ אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי אֶהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים וְהוּא יִהְיֶה לִי לְבֵן." (ההתגלות כ"א 7)

אם כן, האם ישוע טען שהוא אלוהים? התשובה היא כן, הוא טען זאת כשאמר על עצמו, אָנוֹכִי. כשכינה את עצמו בן האדם. כשכינה את עצמו בן האלוהים. כשמחל על חטאים. כשהסכים שיסגדו לו. וכך אכן עשה, על פי חזונו של יוחנן, כשאמר: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים."

ק.ס לואיס מסכם ואומר שזהותו האמתית של ישוע כפולה, הוא גם אֵל וגם אדם.

הוא מחוץ לזמן ולמקום, הוא לא נוצר ועל כן הוא נצחי, הוא התהווה מעצמו, ירד אל תוך יקום משלו, ועלה שוב למעלה.^[13]

מדוע ירד אלוהים אל הארץ?

השאלה המתבקשת היא: "למה?" "מדוע ירד אלוהים אל היקום שברא והפך לאחד מאיתנו?" התשובה נמצאת ביוחנן ג' 16:

כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם.

ובמילים אחרות, כה עזה אהבתו של אלוהים אלינו שישוע נשלח אל הארץ, הפך לאדם ומת למעננו על הצלב. במותו מחל לנו על חטאינו, ובתחייתו הבטיח גם לנו חיי נצח לצדו. זה מעורר פליאה ממש, שהבורא אשר אוהב אותנו רוצה לשמור איתנו על קשר אישי לנצח נצחים!

לואיס גילה שהקשר האישי הזה עם ישוע העניק לחייו משמעות, ייעוד ואושר שעלה גם על חלומותיו הפרועים ביותר. אבל זוהי בחירה שכל אחד מאיתנו צריך לבחור בעצמו. לואיס מעולם לא התחרט על בחירתו. מה אתכם? האם בחרתם את בחירתכם?

יש המאמינים שלהיות נוצרי זו רשימה של חובות ושל חוקים. אחרים מאמינים שחייבים ללכת לכנסייה כדי להיות נוצרי. אבל מה באמת סיפר לנו ישוע על אלוהים, על עצמו, ועלינו?

לחצו כאן וגלו את המסר האישי של ישוע אליכם, במאמר "מדוע ישוע?”

האם האמינו השליחים שישוע הוא אלוהים?

אם ישוע הוא אכן אלוהים, היינו מצפים שתלמידיו הקרובים ביותר יכריזו על אלוהותו בעדותם הכתובה. האם האמינו השליחים שישוע הוא אלוהים? לחצו כאן ותגלו גם אתם.

Larry W. Hurtado, Lord Jesus Christ (Cambridge, UK, Eerdmans, 2003), 650.
John 1:1-14.
Hebrews 1:1-13.
J. I. Packer, Knowing God (Downers Grove, IL: InterVarsity, 1993), 189.
The Hebrew Scriptures sometimes join Yahweh (Jehovah) with an additional word to emphasize God’s dealing with man. “Yahweh Elohim” and “Adonai Yahweh” are translated “Lord God,” and “Yahweh Sabaoth” is translated “Lord of hosts.” (C.I. Scofield, The Scofield Reference Bible (New York: Oxford University Press, 1996), 6, 983.
George A. Barton, Jesus of Nazareth (New York: Macmillan, 1931), 39.
Ray C. Stedman, Adventuring Through the Bible (Grand Rapids, MI: Discovery House, 1997), 479.
Ego eimi is the Greek equivalent of the Hebrew name Isaiah used to describe God in Isaiah 43:10, 11. Dr. James White notes, “The closest and most logical connection between John’s usage of ego eimi and the Old Testament is to be found in the Septuagint rendering of a particular Hebrew phrase, ani hu in the writings (primarily) of Isaiah. The Septuagint translates the Hebrew phrase ani hu as ego eimi in Isaiah 41:4, 43:10 and 46:4”.
C. S. Lewis, God in the Dock (Grand Rapids, MI: Eerdmans, 2,000), 157.
Packer, 198.
Peter Kreeft, Why I am a Christian, Norman L. Geisler, Paul K. Hoffman, eds, “Why I Believe Jesus is the Son of God” (Grand Rapids, MI: Baker Books, 2001), 223.
Packer, 57.
C.S. Lewis, Mere Christianity (San Francisco: HarperCollins, 1972), 51.
John Piper, The Pleasures of God (Sisters, OR: Multnomah, 2000), 35.
The Scriptures teach that God is omniscient, omnipotent, omnipresent, eternal and infinite. Although one in essence, He exists in three distinct, equal Persons: the Father, the Son, and the Holy Spirit (trinity). Two examples in nature illustrate how one entity can exist in multiple forms. 1. Light appears in nature as a wave, a particle, and a visible spectrum. 2. Water is one its molecular essence (H2O), yet exists as steam, water, and ice. The God of the Bible, however, is beyond any natural analogy.
Lewis, God in the Dock, 80.
Lewis, Mere Christianity, 52.