כולנו תוהים מה יקרה לנו כשנמות. וכשיקירינו הולכים לעולמם, אנחנו כמהים לשוב ולראותם לכשיגיע תורנו. האם נזכה להתאחד עם אהובינו, או שאולי המוות הוא קץ התודעה? ישוע לימד אותנו שהחיים לא מסתיימים כשהגוף שלנו מת. הוא יצא בהצהרה מדהימה: "אֲנִי הַתְּחִיָּה וְהַחַיִּים. הַמַּאֲמִין בִּי יִחְיֶה גַּם אִם יָמוּת." על פי עדי הראייה הקרובים ביותר אליו, ישוע הפגין את ניצחונו על המוות כשקם לתחייה לאחר שנצלב ונקבר למשך שלושה ימים. האמונה הזו היא שמעניקה לנוצרים תקווה זה 2000 שנה כמעט.
אבל יש אנשים שאינם מאמינים בחיים שלאחר המוות. הפילוסוף האתיאיסט ברטראנד ראסל כתב: "אני מאמין כי כשאמות אירקב, ושלא יישאר כל זכר לאגו שלי."[1] כנראה שראסל לא האמין למילותיו של ישוע.
חסידיו של ישוע כתבו שהוא נגלה לעיניהם, חי וקיים, גם לאחר שנצלב ונקבר. לטענתם, לא זו בלבד שראו אותו, הם גם אכלו עמו, נגעו בו ובילו 40 יום בחברתו.
האם זה סתם סיפור שהתפתח עם הזמן, או שאולי הוא מבוסס על ראיות מוצקות? התשובה לשאלה הזו עומדת בלבה של הנצרות. כי אם ישוע קם לתחייה, זה יאשר את כל מה שאמר על עצמו, על משמעות החיים, ועל הגורל הצפוי גם לנו לאחר המוות.
אם ישוע קם לתחייה, רק הוא לבדו מחזיק בתשובות לשאלות כמו מהי משמעות החיים, ומה צפוי לנו כשנמות. לעומת זאת, אם תיאור תחייתו של ישוע אינו נכון, סימן שהנצרות מבוססת על שקר. התיאולוג ר.צ'. ספרול ניסח את זה כך:
הטענה בעניין התחייה היא חיונית לנצרות. אם האֵל הקים את ישוע לתחייה, הוא זכה להמלצה ולגושפנקה שאף מנהיג דתי אחר מעולם לא קיבל. בודהה מת. מוחמד מת. משה מת. קונפוציוס מת. אבל על פי… הנצרות, ישוע חי וקיים.[2]
ספקנים רבים ניסו להפריך את סיפור התחייה. ג'וש מקדואל היה אחד מאותם ספקנים, והשקיע מעל 700 שעות בחקר הראיות לתחייתו של ישוע. מקדואל כתב כך בעניין חשיבותה של התחייה:
הגעתי למסקנה שהתחייה של ישוע היא המתיחה הגדולה, הזדונית והאכזרית ביותר שבוצעה אי-פעם, או שזו עובדה היסטורית מופלאה שאין כדוגמתה.[3] לימים כתב מקדואל את ספרו הקלאסי The New Evidence That Demands A Verdict, ובו תיעד את אשר גילה.
אם כך, האם תחייתו של ישוע היא אכן עובדה מופלאה, או הונאה זדונית? כדי למצוא את התשובה, עלינו לבחון את הראיות ההיסטוריות ולהגיע למסקנות משלנו. בואו נראה מה גילו הספקנים, שחקרו בעצמם את סיפור התחייה.
לחץ על הבא כדי להמשיך לקרוא.