עקביות עד הסוף
אם לא די בדיווחים של עדי ראייה כדי לקרוא תגר על ספקנותו של מוריסון, גם התנהגותם של חסידי ישוע עוררה אצלו סימני שאלה. עובדה היסטורית שעוררה פליאה בקרב היסטוריונים, פסיכולוגים וספקנים כאחד היא שאותם אחד-עשר פחדנים לשעבר עברו לפתע פתאום מהפך, והיו נכונים לעמוד בהשפלות, בעינויים ואפילו במוות. כולם פרט לאחד מתריסר שליחיו של ישוע הוצאו להורג כקדושים מעונים. האם היו מפגינים גבורה שכזו למען שקר, ובידיעה ברורה שהם עצמם גנבו את הגופה?
הטרוריסטים המוסלמים שביצעו את פיגועי 11 בספטמבר הוכיחו שיש המוכנים למות למען מטרה כוזבת, אם הם מאמינים בה. אבל למות מות קדושים למען שקר גלוי זה טירוף מוחלט. כפי שכתב גם פול ליטל, "אנשים מוכנים למות על מזבח אמונתם, גם אם היא שקרית. אבל הם לעולם לא יסכימו למות למען שקר בוטה."[29] השליחים התנהגו באופן עקבי, מתוך אמונה כנה שמנהיגם אכן חזר לחיים.
איש מעולם לא הצליח להסביר בצורה משכנעת מדוע היו השליחים מסכימים למות למען שקר גלוי. אבל גם אם כולם יחדיו קשרו קשר לשקר בעניין תחייתו של ישוע, כיצד עלה בכוחם ללבות את הקונספירציה שלהם במשך עשרות שנים, בלי שאף אחד מהם יחשוף את השקר למען בצע כסף או מעמד? כך כתב מורלנד: "אלו שמשקרים למען רווח אישי אינם דבקים בכך לאורך זמן, במיוחד אל מול קשיים שגוברים על כל רווח אפשרי."[30]
צ'אק קולסון, ששמו נקשר בפרשת ווטרגייט בימי כהונתו של הנשיא ניקסון, הצביע על הקושי של כמה אנשים להתמיד ולדבוק בשקר לאורך זמן.
"אני יודע שסיפור התחייה הוא אמת לאמיתה, ופרשת ווטרגייט סיפקה את ההוכחה לכך. הכיצד? כי תריסר אנשים העידו שראו את ישוע קם לתחייה, והמשיכו לדבוק בגרסתם עוד 40 שנה, מבלי להכחיש זאת ולו פעם אחת. כולם הוכו, עונו, נסקלו באבנים והושלכו לכלא. הם לא היו עומדים בזה, אלמלא האמינו שזו האמת. בווטרגייט היו מעורבים תריסר מהאנשים החזקים ביותר בעולם – והם לא דבקו בגרסה שלהם אפילו שלושה שבועות. אתם רוצים לומר לי ששניים-עשר השליחים נאחזו בשקר שלהם במשך 40 שנה? זה בלתי אפשרי."[31]
אין ספק שמשהו קרה וטרף את הקלפים מבחינתם של כל אותם גברים. מוריסון עצמו אמר: "כל אדם שמתמודד עם השאלה הזאת נאלץ במוקדם או במאוחר לעמוד מול עובדה שאי-אפשר להסביר בשום צורה… וזאת העובדה… שהחבורה הקטנה הזאת חוותה שכנוע עמוק – ושינוי שמצביע על כך שישוע אכן קם לתחייה."[32]