אלוהותו של ישוע

כדי להגיב לאישומים של בראון, ראשית עלינו לקבוע במה בעצם האמינו הנוצרים לפני שקונסטנטינוס כינס את ועידת ניקיאה.

נוצרים סגדו לישוע כאֵל עוד מהמאה הראשונה לספירה. אך במאה הרביעית קם מנהיג כנסייה מן המזרח, שפתח בקמפיין להגנה על מושג האֵל האחד. הוא הטיף לכך שישוע היה יצור מיוחד ונבחר, מורם ממלאכים, אבל עדיין לא אֵל. אתנאיוס ושאר מנהיגי הכנסייה, לעומת זאת, היו משוכנעים שישוע היה התגלמותו של אלוהים.

קונסטנטינוס ביקש ליישב את המחלוקת, בתקווה להשכין שלום באימפריה ולאחד את הקרע בין מזרח למערב. וכך, בשנת 325 לספירה, כינס בניקיאה (בטורקיה של ימינו) מעל 300 הגמונים מכל רחבי העולם הנוצרי. השאלה המכרעת פשוטה מאוד: האם הכנסייה הקדומה ראתה בישוע את הבורא, או רק ברוא אֵל – את בן האלוהים או בנו של נגר? מה טענו השליחים על ישוע? עוד מהכתבים הראשונים שלהם עולה שהם ראו בו אֵל. כשלושים שנה לאחר מותו ותחייתו של ישוע, כתב פאולוס הקדוש שישוע היה אֵל בצורת אדם (אגרת שאול אל הפיליפים ב', 7-6) גם יוחנן, שתיעד את הדברים ממקור ראשון, מאשר את אלוהותו של ישוע בפסוקים הבאים:

בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר. הוּא הָיָה בְּרֵאשִׁית עִם הָאֱלֹהִים. הַכֹּל נִהְיָה עַל־יָדָיו, וּמִבַּלְעָדָיו לֹא נִהְיָה כָּל אֲשֶׁר נִהְיָה. בּוֹ הָיוּ חַיִּים… הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ (הבשורה על פי יוחנן א', 4-1, 14).

פסוקים אלה מפרק א' של הבשורה על פי יוחנן התגלו בכתב-יד עתיק יומין, שתוארך בפחמן לשנים 225-175 לספירה. מתוכם עולה בבירור שישוע נחשב אֵל מאה שנה ויותר לפני שקונסטנטינוס כינס את ועידת ניקיאה. אנו רואים כעת כי יש ראיות ממשיות שסותרות את טענתו של בראון בצופן דה וינצ'י, שאלוהותו של ישוע הומצאה במאה הרביעית לספירה. אבל מה מספרת לנו ההיסטוריה על ועידת ניקיאה? בראון קובע בספרו, באמצעות טיבינג, שרוב ההגמונים בניקיאה פסלו את אמונתו של אריוס שישוע היה "נביא בן-תמותה", או שאימצו את דוקטרינת אלוהותו של ישוע בהצבעה תוצאותיה "היו די שקולות." אמת או שקר?

למעשה, ההצבעה הייתה כמעט פה אחד: רק שני הגמונים מתוך 318 הצביעו נגד. בניגוד לעמדתו של אריוס, שרק האב לבדו הוא אלוהים, אשר ברא את ישוע כישות עליונה, סיכמה המועצה שישוע והאב היו שניהם חלק מאותה מהות אלוהית.

האב, הבן ורוח הקודש נתפסו כשלוש פנים נפרדות שקיימות זו לצד זו בתוך אלוהים אחד. הדוקטרינה הזו של שלוש פנים לאלוהים אחד נודעה בשם הקרֶדוֹ הניקיאני, והיא עומדת בלבה של האמונה הנוצרית. נכון, אריוס היה משכנע מאוד, ונודעה לו השפעה רבה. ההצבעה פה אחד (כמעט) התקבלה לאחר דיונים ארוכים. אך בסופו של דבר, קבעו משתתפי הוועידה נחרצות שאריוס הוא כופר, שכן אמונתו סותרת את תורת השליחים על אלוהותו של ישוע.

ההיסטוריה מוסיפה ומאשרת שישוע השלים פומבית עם הסגידה של חסידיו. וכפי שכבר ראינו, פאולוס ושליחים נוספים הטיפו לכך שישוע היה אֵל, הראוי לסגידה ככזה.

עוד מימיה הראשונים של הכנסייה, נתפס ישוע כישות עליונה שאיננה רק אדם, ורוב חסידיו סגדו לו כאדון וכבורא עולם. איך יכול קונסטנטינוס להמציא יש מאין את דוקטרינת אלוהותו של ישוע, אם הכנסייה התייחסה לישוע כמו לאֵל 200 שנה ויותר קודם לכן? בצופן דה וינצ'י אין תשובה לשאלה זו.

לחץ על הבא כדי להמשיך לקרוא.