כמה היבטים של הברית החדשה עוזרים לנו לקבוע את מידת המהימנות שלה, על סמך תוכנה ומאפייניה.

עקביות

מסמכים מזויפים משמיטים בדרך כלל עדויות ראייה, או שהן פשוט לא עקביות. מכאן נובע שסתירות בולטות בספרי הבשורה יוכיחו שהם שגויים. ומנגד, אם כל ספרי הבשורה יתארו הכול בדיוק באותן המילים, יתעורר חשד לקנוניה, או לקשירת קשר בניסיון להסכים מראש על כל פרט ופרט במזימה. עקביות רבה מדי מעוררת חשד לא פחות מעקביות מועטה מדי.

עדי ראייה לפשע או לתאונה אינם טועים בדרך כלל בתיאור האירוע בכללותו, אך כל אחד רואה אותו מנקודת מבט שונה. על אותו משקל, גם המחברים של ארבעת ספרי הבשורה מתארים אירועים מחייו של ישוע מנקודות מבט שונות. אבל חרף נקודות המבט השונות, חוקרי הביבלייה נדהמים לא אחת מהעקביות המרשימה בתיאור העובדות ומהתמונה הברורה של ישוע ושל תורתו שמצטיירת מתוך העדויות המשלימות זו את זו.

פרטים

היסטוריונים אוהבים מסמכים המלאים בפרטים, כי אז קל יותר לאמת אותם. האיגרות של פאולוס מלאות בפרטים, וגם ספרי הבשורה שופעים מידע. הבשורה על פי לוקס ומעשי השליחים, לדוגמה, נכתבו לאציל בשם תיאופילוס, שהיה כנראה אדם ידוע ומכובד באותם הימים.

לו היו הכתבים הללו המצאה של השליחים ותו לא, שמות, מקומות ואירועים מזויפים היו זוכים מהר מאוד לקיתונות של ביקורת מצד אויביהם בהנהגה היהודית ובשלטון הרומי. זיוף שכזה היה הופך לפרשת ווטרגייט של המאה הראשונה. אבל רבים מהפרטים בברית החדשה זכו לאימות עצמאי מקורות שונים. ההיסטוריון הקלאסי קולין המר, לדוגמה, "מזהה ב-16 הפרקים האחרונים של מעשי השליחים 84 עובדות שהוכחו כנכונות במחקר ארכיאולוגי."[15]

במאות השנים האחרונות, פקפקו חוקרי ביבלייה רבים הן במחבר הבשורה על פי לוקס והן בתארוך של כתיבתו, וקבעו כי הספר נכתב במאה השנייה בידי סופר אלמוני. הארכיאולוג סר ויליאם ראמזי השתכנע בצדקתם, והחל לחקור את הנושא. בסופה של חקירה מקיפה, שינה את דעתו מן הקצה אל הקצה. ראמזי הודה: "לוקס הוא היסטוריון מהשורה הראשונה… מן הראוי לתת לו מקום של כבוד בין גדולי ההיסטוריונים אי-פעם… אין אח ורע לאמינות תיאוריו ההיסטוריים של לוקס.”[16]

במעשי השליחים מתועדים מסעותיו המיסיונריים של פאולוס, כולל המקומות שביקר בהם, האנשים שפגש, המסרים שהעביר והרדיפות שהיו מנת חלקו. הייתכן שכל הפרטים הללו זויפו? ההיסטוריון הרומי א.נ. שרווין-וייט כותב: "האישוש שזוכים לו הפרטים ההיסטוריים במעשי השליחים הוא מכריע… כל ניסיון לדחות את הבסיס ההיסטורי של הספר הוא פשוט מגוחך. ההיסטוריונים הרומיים התייחסו לאמתותו כאל מובנת מאליה."[17]

מספרי הבשורה ועד לאיגרות של פאולוס, מחברי הברית החדשה תיארו אירועים עד לפרטי פרטים, ואף מנו את שמותיהם של אנשים שחיו באותה תקוה. היסטוריונים אישרו את קיומם של שלושים מהשמות הללו לפחות.[18]

מכתבים לקבוצות קטנות

רוב הטקסטים המזויפים לקוחים ממסמכים כלליים ופומביים מטבעם, כמו מאמר המגזין הזה (אין ספק שאינספור זיופים כבר מופצים בשוק השחור). ההיסטוריון לואי גוטשאלק מציין שמכתבים אישיים המיועדים לקהל מצומצם אמינים יותר בדרך כלל.[19] אבל לאיזו קטגוריה משתייכים המסמכים של הברית החדשה?

כמה מהם ללא ספק נועדו לתפוצה רחבה. ואולם, חלק לא קטן מכתבי הברית החדשה כולל מכתבים אישיים שנשלחו לקבוצות קטנות או לאנשים פרטיים. מסמכים אלה, לכל הפחות, אינם נחשבים מועמדים טובים לזיוף.

מאפיינים מביכים

רוב המחברים אינם מעוניינים להביך את עצמם בפומבי. משום כך, היסטוריונים רבים נוטים לבטוח במסמכים שמכילים גילויים מביכים על המחברים עצמם. אבל מה אמרו על עצמם מחברי הברית החדשה?

למרבה הפלא, מחברי הברית החדשה תיארו את עצמם לעתים קרובות מדי כאווילים, מוגי לב וקטני אמונה. קחו לדוגמה את ההתכחשות של פטרוס לישוע שלוש פעמים, או את הוויכוח של השליחים בשאלה מי הגדול ביותר ביניהם – שני אירועים המתועדים בספרי הבשורה. הואיל והדרת כבוד לשליחים הייתה חיונית בימי הנצרות הקדומה, הכנסתם של חומרים כאלה לא נשמעת הגיונית, אלא אם כן דיווחו השליחים אמת לאמיתה.[20]

בסדרת הספרים שלו, The Story of Civilization, כותב ויל דוראנט על השליחים: "חבורת הגברים הזו ודאי לא הייתה זו שהייתם בוחרים כדי לשנות את פני העולם. בספרי הבשורה מתואר היטב האופי השונה של כל אחד מהם, ונחשפים גם הפגמים שלהם בכנות רבה."[21]

חומרים לא מועילים ולא רלוונטיים

מספרי הבשורה אנו למדים שאת קברו של ישוע גילתה אישה, אף שבארץ ישראל של אותם ימים נחשבה עדותה של אישה חסרת כל ערך, ובוודאי לא הייתה קבילה בבית משפט. אמו של ישוע ובני משפחתו מצהירים כי הם מאמינים שהוא יצא מדעתו. מילותיו האחרונות של ישוע על הצלב הן: "אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?" זוהי רשימה חלקית בלבד של תקריות מתועדות מהברית החדשה, שאינן מועילות ואינן רלוונטיות אם כוונת המחברים לא הייתה לתעד במדויק את חייו ואת תורתו של ישוע.

המחסור בחומרים רלוונטיים

זה די אירוני (או שמא הגיוני) שרק לקומץ מהסוגיות שמטרידות את הכנסייה במאה הראשונה – השליחות אל הגויים, המתנות הרוחניות, הטבילה, המנהיגות – יש התייחסות ישירה בדבריו המתועדים של ישוע. אם חסידיו הם אלה שהגו ממוחם את הדברים, כדי לעודד את צמיחת הכנסייה, קשה להבין מדוע לא המציאו הנחיות מפיו של ישוע גם בנושאים אלה. באחד המקרים, פאולוס השליח אף אומר ביובש שבעניין המסוים הזה, אין להם שום הלכה מהאדון.

לחץ על הבא כדי להמשיך לקרוא.