בתיקים פליליים, מעטים בלבד יעזו לדחות הצעה לחנינה מלאה. בשנת 1915, סירב ג'ורג' בורדיק, מעורכי הניו יורק טריביון, לחשוף את מקורותיו והעדיף להפר את החוק. הנשיא וודרו וילסון העניק לבורדיק חנינה מלאה על כל העבירות "שביצע ביודעין או שלא ביודעין." אך המקרה של בורדיק הפך למאורע היסטורי משום שהוא סירב להצעת החנינה. כך הגיעה הפרשה אל בית המשפט העליון, שתמך בבורדיק וקבע שאי-אפשר לכפות עליו את חנינת הנשיא.

בכל מה שקשור להצעת החנינה המלאה של ישוע, לאנשים יש מגוון רחב של תירוצים לדחייתה. יש הטוענים שאין מספיק ראיות, אבל כמו ברטראנד ראסל ושאר ספקנים, הם גם לא מתעניינים מספיק כדי לחקור את הנושא. אחרים מסרבים להביט מעבר לקומץ הנוצרים הצבועים שהם מכירים, ומצביעים בצהלה על כל סימן לחוסר עקביות. ויש גם כאלה שדוחים את ישוע משום שהם מאשימים את אלוהים בכל חוויה עצובה או טראגית שידעו בחייהם.

אבל זכריאס, שהתווכח בעבר עם אינטלקטואלים במאות קמפוסים, מאמין כי הסיבה העיקרית לדחייתו של אלוהים היא מוסרית. וכך הוא כותב:

"אדם דוחה את אלוהים לא מסיבות אינטלקטואליות וגם לא בגלל המחסור בראיות. הוא דוחה את אלוהים בגלל התנגדות מוסרית, בגלל הסירוב להודות שהוא זקוק לאלוהים."[19]

הרצון בחופש מוסרי הוא שהרחיק את ק.ס. לואיס מאלוהים כמעט לאורך כל שנותיו באוניברסיטה. רק לאחר שהחיפוש שלו אחר האמת הוביל אותו בחזרה לאֵל, מסביר לואיס שקבלת ישוע מצריכה הרבה יותר מהשלמה אינטלקטואלית עם העובדות. וכך הוא כותב:

"האדם החוטא איננו רק יצור פגום שצריך להשתפר: הוא מורד שחייב להניח את נשקו. רק אם תניח את נשקך, אם תיכנע, אם תביע צער ותבין שצעדת בנתיב הלא-נכון, רק אם תהיה מוכן ומזומן להתחיל שוב את חייך מהצעד הראשון… לזה קוראים הנוצרים חרטה."[20]

חרטה פירושה שינוי דרמטי בהלך המחשבה. וזה בדיוק מה שקרה ל"עושה דברו" לשעבר של ניקסון. בעקבות חשיפתה של פרשת ווטרגייט, קולסון החל לראות את החיים מנקודת מבט שונה לגמרי. הוא חש שהוא נסחף ללא מטרה, והחל לקרוא את ספרו של לואיס, Mere Christianity, שקיבל מחבר. קולסון, עורך דין בהכשרתו, שלף בלוק כתיבה והחל לרשום את הטיעונים של לואיס. קולסון נזכר במעשיו:

"ידעתי שהגיע זמני… האם עליי לקבל ללא שום הסתייגות את ישוע כמי שמושל בחיי? השאלה הזו עמדה מולי כמו שער. לא הייתה שום דרך לעקוף אותה. ידעתי שעליי לצעוד פנימה, או להישאר בחוץ. אם הייתי אומר לעצמי 'אולי' או 'אני צריך עוד זמן', הייתי משלה את עצמי."

לאחר מאבק פנימי, עוזרו לשעבר של נשיא ארצות הברית הבין לבסוף שישוע ראוי למסירותו המלאה והבלתי-מסויגת. וכך הוא כותב:

"וכך, בבוקר יום שישי, כשישבתי לבדי ובהיתי בים שאני אוהב כל כך, בקעו מפי בטבעיות רבה מילים שבכלל לא ידעתי האם אני מבין או מסוגל להגות: 'ישוע, אני מאמין בך. אני מקבל אותך. אנא ממך, היכנס לחיי. אני מקדיש אותם לך.'"[21]

לחץ על הבא כדי להמשיך לקרוא.