תיאורים בכתבים נוצריים מוקדמים

הרמז השני מצוי במספר עצום של מכתבים, דרשות, פרשנויות ונוסחי קרדו מתקופת הנצרות הקדומה, שמזכירים את ישוע כאדון שקם לתחייה. הראשונים הופיעו חמש שנים בלבד לאחר צליבתו. כתבים רבים נשרפו אמנם בהוראת הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס, אך אלפים אחרים נותרו לפליטה.

היקפם של המסמכים הללו מרשים ביותר: נתגלו מעל 36,000 כתובים שכאלה – שלמים או חלקיים – כמה מהם מהמאה הראשונה לספירה.[10] מכולם יחדיו ניתן לבנות מחדש את הברית החדשה כולה, למעט כמה פסוקים פה ושם.[11]

ומה אם נשווה בינם לבין הבשורה על פי בר-נבא? כפי שכבר ציינו, קיימים רק שני אזכורים של הטקסט לפני המאה ה-15, וגם לגביהם מוטל ספק כבד אם הם אכן מתייחסים לאותה "בשורה על פי בר-נבא."[12]

את המסמכים הקדומים ביותר מחוץ לברית החדשה חיברו אנשים שהכירו אישית את פטרוס, את פאולוס, את יוחנן ואת שאר שליחים, והיו חסידיהם. ראשי הכנסייה הקדומים לא היו עדי ראייה לחייו ולפועלו של ישוע, אבל למדו המון מאותם אנשים שהכירו אותו והאזינו לדבריו. חשוב לציין כי גם הכתובים הללו שמחוץ לביבליה מאשרים את תולדות חייו של ישוע כפי שהם מתוארים בברית החדשה, כולל הצליבה והתחייה.

המוקדם ביותר מבין הכתובים הקדומים שמחוץ לביבליה הם אלו של קלמנס מרומא, של איגנטיוס מאנטיוכיה ושל פוליקרפוס מסמירנה.

בשנת 96 לספירה, קלמנס מרומא כתב מכתב ארוך לכנסייה בקורינתוס, ובו ציטט מהבשורות על פי מתי ויוחנן, וכן מהאגרת הראשונה אל הקורינתיים. יש המאמינים כי הוא אותו קְלֵמֶנְטוֹס שמזכיר פאולוס באגרת אל הפיליפים ד' 3. אם מכתבו של קלמנס נכתב בשנת 96 לספירה, הרי ששלושת הספרים הללו מוקדמים עוד יותר.

בסביבות 110 לספירה, כתב איגנטיוס מאנטיוכיה, תלמידו של יוחנן השליח, שישה מכתבים שיועדו לכנסיות ואחד שנשלח להגמון אחר – פוליקרפוס – ובהם הוא מתייחס לשש מאגרותיו של פאולוס.

פוליקרפוס מסמירנה, שהיה גם הוא תלמידו של יוחנן, מתייחס לכל 27 ספרי הברית החדשה במכתב ששלח לכנסייה בפיליפי (135-110 לספירה). מכאן נוכל להסיק שספרי הבשורה נכתבו עוד במאה הראשונה לספירה, כשעדי הראייה (בהם יוחנן) היו עדיין בחיים.

כבר ראינו שאין שום התייחסות קדומה כל כך לקיום הבשורה על פי בר-נבא.

כתבי-היד הראשונים של הברית החדשה

הרמז השני נמצא בשלל כתבי היד הקדומים של הברית החדשה, שעזרו לחוקרים לקבוע תאריך משוער לחיבורם המקורי. ארכיאולוגים גילו מעל 5600 כתבי-יד של הברית החדשה הכתובים בשפת המקור, יוונית, בהם כתבי-יד שלמים לצד פיסות וחלקים. אם נספור גם את כתבי-היד בשפות אחרות, נגיע ל-24,000 ויותר.[13]

אין ספק, 5600 לעומת שלושה בלבד מטים את הכף ומעניקים יתרון מספרי ברור לברית החדשה. יתרה מזאת, ארכיאולוגים גם גילו פיסות מכתבי הברית החדשה שניתן לתארך לדור אחד או שניים בלבד לאחר ישוע, לעומת פער של מאות שנים מימי חייו ועד חיבורה של הבשורה על פי בר-נבא.

בתחילת המאה הקודמת, נתגלו במצרים פיסות מהבשורה על פי יוחנן (ליתר דיוק P52: הבשורה על פי יוחנן י"ח 31-33), שתוארכו לשנים 138-117. חוקר הביבליה המהולל ברוס מצגר ציין את חשיבותה הרבה של התגלית המופלאה:

ממש כמו רובינסון קרוזו, שראה רק טביעת רגל אחת בחול והגיע למסקנה שבאי נמצא בן-אנוש נוסף, המהלך על שתיים, כך מוכיחה גם P52 [המספר שניתן לפיסת הפפירוס] את קיומה ואת תפוצתה של הבשורה הרביעית במחצית הראשונה של המאה השנייה…"[14]

גילויה של פיסת הפפירוס הזו מוכיח כי הבשורה שכתב יוחנן זכתה לתפוצה רחבה תוך דור אחד בלבד, ונדדה כל הדרך מאסיה הקטנה עד שהגיעה למצרים.

ויש עוד מאות ואלפי כתבי-יד קדומים שתוארכו לסוף המאה השנייה עד המאות הרביעית והחמישית. כתבי-יד שלמים של הברית החדשה מהשנים 1500-200 ששמורים היום במוזיאונים ברחבי העולם (פפירוס בודמר).[15]

פיסת פפירוס קדומה עוד יותר ממגילות ים המלח (7Q5) זוהתה בידי פליאוגרף כחלק מהבשורה על פי מרקוס ותוארכה בערך לשנת 50 לספירה, הרבה לפני פיסת הפפירוס P52 מהבשורה על פי יוחנן.

חוקר הברית החדשה דניאל ב. וואלאס, שחקר את הפיסה ממגילות ים המלח, מסכים עם הקביעה שכתב-היד הוא מהמאה הראשונה לספירה.[16] על אף המחלוקת סביב פיסת המגילה הזו, מצבור הראיות מכתבי-יד אחרים תומך בטענה שהברית החדשה נכתבה במאה הראשונה.